ל ביא נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

התובע טוען, שביום 18.1.01 נהג במכונית שביטחו הנתבעות. הוא ניסה להחליף צמיג בשל תקר, התקשה בהפעלת המגבה מסיבה כלשהי, הפעיל כח רב מהרגיל וחש כאב חד בגבו. בסופו של דבר הכיר המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) באירוע זה כתאונת עבודה ולתובע נקבעו 19% נכות. בסיכומיהן אין הנתבעות חולקות על כך שאירוע כזה הוא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, (להלן חוק פלת"ד), אלא שהן טוענות שיש לדחות את גרסתו העובדתית של התובע והן גם חולקות על טענותיו לענין הנזק.

החבות

הנתבעות טוענת שרק התובע עצמו העיד על נסיבות התאונה ועל עדותו חל סעיף 54 לפקודת הראיות. לטענתן, התובע נמנע מלהביא ראיות שהיו עשויות לתמוך בגרסתו. התובע לא העיד את בנותיו שהיו עדות לאירוע ומסר גרסאות סותרות באשר לעצם היותן עדות לו. את ניסיון התובע להגיש באיחור תצהיר של אחת מבנותיו מפרשות הנתבעות לרעתו. התובע לא הביא כראיה פלט שיחות טלפון המעיד על ניסיונו הנטען להתקשר אל שותפו, מיד אחרי התאונה. התובע לא צילם את המגבה אשר לטענתו בגלל תקלה בו נפגע ואף לא הביא ראיה על תיקונו. הנתבעות טוענות גם כי התובע התלונן במשטרה על האירוע רק לאחר 4 חודשים. לאחר מכן נחקר האירוע ע"י יחידת יה"ב של המשטרה והתובע לא הגיש כראיה את תיק החקירה. אדון בטענות להלן:

סעיף 54 לפקודת הראיות "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: ........ (2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;" באשר לנסיבות פגיעתו של התובע (הענין שבמחלוקת) אכן העיד רק התובע עצמו. לשיטתו, רק הוא ראה את האירוע. לעדות יחידה זו הביא התובע ראיות סיוע אחדות. הוא הוכיח תיקון צמיג בסמוך למועד התאונה הנטענת באמצעות קבלה ובתיעוד תשלום בכרטיס אשראי. שותפו לשעבר ואשתו העידו ששמעו את גרסתו סמוך מאוד לאירועים. מהעדויות גם ברור שחל שינוי בתפקודו הפיסי של התובע במועד סמוך מאוד למועד שבו לטענתו נפגע – קודם היה בריא ואח"כ מוגבל. הנתבעות לא הפיקו דבר מהחקירות הנגדיות הארוכות של שניהם. לא מצאתי כל סיבה לא להאמין לעדים אלה. מכאן שאף שעדות התובע היא עדות יחיד של בעל-דין יש לה סיוע נרחב והן במסמכים והן בעדויות מהימנות.

התובע לא העיד את בנותיו. בסיכומיהן עושות הנתבעות מטעמים מכך ומגרסאותיו ה"סותרות" של התובע באשר להיותן עדות לתאונה. מן הראוי להעמיד דברים על דיוקם: דומה שהצדדים לא היו ערים בכל ההזדמנויות להבדל בין השאלה "האם היו עדים לתאונה?" לבין השאלה "האם היה התובע לבד במכונית?" כך למשל, במסמך ת/2 (תצהיר של החוקר מטעם חברת הביטוח) נאמר שאשת התובע אמרה לחוקר, שלמיטב ידיעתה "היה בעלה לבד" ואילו התובע מסר לחוקר טלפונית "שלא היו עדים לאירוע" וכך גם טען בהזדמנויות קודמות. אכן, אפילו היו הבנות במכונית, הן לא היו עדות לתאונה. בעת שנפגע התובע לטענתו, כשניסה להחליף צמיג בכביש בינעירוני היו הילדות (אז בנות 6 ו-9) ישובות בתוך המכונית. הן לא ראו את פגיעת התובע.

מקובלת עלי טענת התובע, שלא היה כל טעם בהעדת הבנות והוא בוודאי היה רשאי שלא להעידן מבלי שהדבר יזקף לגנותו. הבנות לא ראו את האירוע ולכל היותר יכלו לספר 9 שנים לאחר מעשה, את מה שזכרו ממה שאמר להן אביהן. אילו תמכו עדויותיהן בעדות האב, היתה עדותן "חשודה" כמוטה לטובתו, או כתוצר של אינדוקטרינציה. אילו סתרו את דברי האב, עלולה היתה הסתירה לנבוע ממגבלות ההבנה האופייניות לגילן הצעיר, מחלוף השנים, או מפני שהאב לא אמר להן את כל האמת בזמן האירוע (והדבר בהחלט סביר). מכאן שערך העדת הבנות היה בכל מקרה זניח למדי.

בסעיף 14 לסיכומיהן טענו הנתבעות, שילדות בנות 6 ו-9 מבינות את המתרחש סביבן וגם אם לא היו עדות לעצם החלפת הגלגל, בודאי שאלו את אביהן למה הוא יושב במכונית במשך 10 דקות (אחרי שחש בכאב לטענתו), מדוע עצר ומדוע אינו ממשיך בנסיעה. לדעת הנתבעות עדות זו היתה פותרת את המחלוקת בקלות. זוהי טענה מתחסדת ולא נכונה: לאחר שהוגשו ראיות הנתבעות, ובטרם החלה שמיעת העדים, ביקש התובע להגיש תצהיר נוסף של בתו. בתצהיר זה אמרה הבת את כל הדברים שלדעת הנתבעות היו מיישבים את המחלוקת בקלות. במקום לקבל את העדות לגופה ולהסיק ממנה בקלות את המסקנה המתבקשת (דהיינו, להכיר בחבות ולברר במשפט רק את הנזק), התנגדו הנתבעות להגשת התצהיר מנימוקים דיוניים שהתקבלו. למותר הוא לציין שאין בסיכומיהן זכר להשתלשלות דיונית זו. בנסיבות כאלה טענתן לוקה בחוסר תום לב מוחלט.

הנתבעות טוענות שהיה על התובע להביא פלט שיחות טלפון המעיד על ניסיונו להתקשר לשותפו. לא ברור איזו מסקנה הנוגעת לעצם התאונה, ניתן היה להסיק מהוכחה, שבשעה שהתובע טען שנפצע וניסה להתקשר לשותפו, הוא אכן ניסה להתקשר לשותפו. מכיוון ששני שותפים עשויים לשוחח בעניינים רבים, אין הוכחת הניסיון להתקשר, כשלעצמה, מספקת מידע כלשהו בענין השנוי במחלוקת (דהיינו נסיבות התאונה). ממילא לא יכול להיות לראיה כזו כל ערך כראיית סיוע. מכל מקום, גם הנתבעות לא טרחו להביא ראיה זו בניסיון להפריך את עדות התובע. נותר רק לתמוה: ידוע שניתן לנסות לקבל תיעוד של שיחות טלפון שהתקיימו, אך האם בכלל יש בנמצא תיעוד של חיוג מספר שלא נענה?

הנתבעות טוענות שעל התובע היה לצלם את המגבה, או להביא ראיה על תיקונו. התובע עצמו טען שהמגבה לא היה מתאים, או לא היה תקין, או שבשל תנאי השטח (החלפת הצמיג נעשתה בשולי הכביש) הוא נאלץ להפעיל כח רב בעת הפעלתו. שותפו, עמית פורליט, זכר דווקא שהמגבה פשוט היה שייך למכונית אחרת ולא למכונית שבה נהג התובע ולכן "לא התאים". ההבדל בין הגרסאות בענין זה נראה לי כמצביע על אמינותן ועל כך שהתצהירים לא "תואמו" והם משקפים זיכרון אותנטי של העדים. לאור עדויות אלה, כלל לא היה מקום להעלות את טענת הסרק של הנתבעות. לא נטען שהמגבה נשבר, ולכן צילום שלו לא היה יכול לשמש ראיה רלבנטית להוכחת כל ענין השנוי במחלוקת. איש לא טען שהמגבה תוקן ולכן אין פגם בכך שלא הובאה ראיה על תיקונו.

קו הגנה עיקרי היה הכחשת אמיתות טענת התובע על נסיבות פציעתו, משמע, שמדובר בתביעת כזב. במהלך כל המשפט יצרו הנתבעות ציפיה שלא מומשה שבידיהן ראיה ממשית לכך. לבסוף, כשהגיעה שעתן להגיש ראיות, ויתרו על הגשת תצהיר החוקר מטעמן. ב"כ התובע מיהר לבקש להגיש את התצהיר מטעמו, אך אז התנגד לכך ב"כ הנתבעות. בסעיף 12 לסיכומי הנתבעות נכתב כך: "בית המשפט אף מופנה לעובדה כי התאונה נחקרה ע"י יה"ב ואולם – חרף כל טענות התובע לא מצא הוא להציג בפני בית המשפט תיק המשטרה וחקירת יה"ב".